היו תמות שליוו את השבוע הזה

המסבירן הקולי שבנו חזר עליהן שוב ושוב

כמו הרגשנו את הצורך לארוז למנחמים לדרך

מנות מתוך הבלתי נתפש שהיית

דרך הרגע ההוא בהלוויה, בין שפת ים כנרת לעקביא בן מהללאל, דיברנו על המתח בין הריטואל לרוח, כמובן בתיבול הסיפורים המשגעים מחוויות המניינים בגבעת הדגן – והנה נולד ביטוי שהפך שגור: לכבד את זכר המנוח;

ואת עניין החיבור העמוק בין אנשים, התחלנו מהמעגל הקרוב דרך יצירת פורום בני הדודים ועד להמצאתן מחדש של קהילות פיוטרקוב וגוצנהאוזן – השיא של הקטע הזה כמובן היה הזמנת הקאדי של דליית אל כרמל לחופשה המשפחתית;

והיה שסיפרנו על ההתפתחות המפתיעה שלך, כיצד הפכת לסופת טייפון שכזו, במסע משולב בעולם הישיבות יחד עם מרידה כואבת – אך מתברר כי הכרחית – בתא המשפחתי שגדלת בו, מרידה שהגדירה אותנו, פצעה את כולנו, אך יצרה משאינו ישנו;

בזהירות-מה אומר שכמעט נהנינו לגלגל על לשוננו את הרגעים ברי-החלוף שהפכו נצחיים – סיפורי הטרמפים, המפגשים הפתאומיים שנחרטו וחוללו סערות שאינך מודע להן, השאלות הנוקבות והישירות שבתחילה הרעידו והרתיעו, אך עד מהרה הולידו ברכה;

וגם, לא נמנענו מלספר על תקופת הסוף, עת כל כוחותיך הופנו כחצי ארס פנימה, ונגסו ונגסו, עד שתמו יום קרב וערבו, והמלך נפל על חרבו.

ויותר משבאו לנחם, באו להתנחם, לספוג עוד ועוד מדמותך וממי שהשארת אחריך.

מגנט היית בחייך וגם במותך, אנשים נמשכו אליך, לכאן, ונשארו עוד ועוד,

ובזכותם התמות הלכו והתבררו, ההכרה התבהרה

ובסופה האמירה שהייתה כאן עסקת חבילה,

שהיינו לוקחים אותה שוב ושוב, בשתי הידיים.

נתנאל,

יצרת מתוהו ממש

עשית משאינו – ישנו

וחצבת עמודים גדולים

מאוויר שאינו נתפש

ואם רץ לבך – שוב למקום

אביעד